"כל חילוץ ידעתי שאולי זה האחרון": רמי דוידיאן חושף את המחיר של 7 באוקטובר

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רמי דוידיאן עדיין נושא איתו את זיכרונות אותו יום. בראיון לאפרת פינקל לב בתוכנית "הקול שלך" הוא חזר אל השעות שבהן יצא שוב ושוב לאזורי הלחימה כדי לחלץ צעירים, למרות הסכנה הגדולה שבה היה נתון בעצמו.

לדבריו, מה שגרם לו לחזור פעם אחר פעם היו הפניות שקיבל מהמשפחות. "אתה מקבל מעל 4,000 שיחות טלפון, הודעות כתובות וקוליות מאמהות ומתחננות: תציל את הילדים שלנו, ואין מענה מכוחות הביטחון ומהמשטרה", סיפר. "אז הם לא משאירים לי הרבה ברירה".

דוידיאן תיאר כיצד הפניות הללו הפכו עבורו לשליחות. "בדיוק, שליח שלהם", אמר. "קשה לי לשמוע אמא אומרת לי: יש לי בת אחת ואין לי אף אחד בחיים. וקשה לי לשמוע אבא אומר לי: הבנות שלי לא עונות לי". לדבריו, היו גם הורים שסיפרו לו על שיחות אחרונות שקיבלו מילדיהם, רגע לפני שאבד הקשר.

"כל חילוץ נהיה יותר קשה"

הכניסה לשטח לא הייתה מבחינתו פעולה חד-פעמית. דוידיאן חזר שוב ושוב לאזורי הלחימה, כאשר בכל פעם היה ברור לו שהסכנה עדיין קיימת.

"כל אזור חילוצים זה אזור לחימה קשה", סיפר. "אתה לא יודע, אתה שומע אלפי יריות, אתה לא יודע אם זה מגיע לכיוון שלך". לדבריו, בכל חילוץ מחדש הוא הבין שייתכן שהוא מסכן את חייו.

"כל חילוץ הוא יותר קשה", אמר. "כל חילוץ, אני יודע, אולי זה החילוץ האחרון שלי". לצד הפחד והסכנה, הוא סיפר כי התחזק באמונה ובתפילה: "כל חילוץ תעזור לי, אני צריך אותך איתי פה".

דוידיאן סיפר גם על אנשים שנכנסו לשטח כדי לסייע ולא שבו ממנו, והדגיש כי הידיעה הזאת ליוותה אותו במהלך החילוצים. למרות זאת, לדבריו, הוא המשיך לחזור משום שידע שיש צעירים שממתינים לעזרה.

"רק חוכמת חיים": כך הצליח להתמצא בשטח

אחד הדברים שסייעו לדוידיאן במהלך החילוצים היה היכרותו המוקדמת עם האזור. לדבריו, בשלב מסוים לא הייתה לו גישה לאינטרנט, אך ההיכרות עם השטח אפשרה לו להתמצא ולנוע בו.

"יש לי רק חוכמת חיים וזה שאני מכיר את השטח כל כך טוב", הסביר.

הוא סיפר כי כבר מגיל צעיר עבד באזורי בארי ורעים, הכיר את השטח מקרוב ואף למד ערבית במשך שנים. "זה שהכרתי את השטח, כי עבדתי, כי ישנתי פה, כי בכיתי בשטחים האלה, אז עזר לי לתמרן ולהוציא את הילדים החוצה", אמר.

לדבריו, היכולת לדבר ערבית הייתה משמעותית גם במפגשים במהלך החילוצים. "דיברתי עם ערבים", סיפר, והסביר כי הדבר אפשר לו להשתלב בסיטואציות שונות ולפעול כדי להוציא צעירים מהשטח.

שלוש שנים אחרי: "אני עובר תקופות קשות"

לצד סיפור הגבורה, דוידיאן חשף בשיחה את המחיר הכבד שהוא נושא מאז אותו יום. לדבריו, שלוש שנים של טיפולים עדיין לא העלימו את הזיכרונות ואת ההתמודדות הנפשית.

"אני כבר שלוש שנים בטיפולים, אני עובר תקופות קשות", סיפר. הוא תיאר כיצד הזיכרונות יכולים לצוף בזמנים שונים ולהשפיע על השינה ועל התפקוד היומיומי.

אחד הזיכרונות הקשים ביותר עבורו קשור לאזור המסיבה ברעים. "יש תמונה אחת, מקרה אחד שזה מלווה אותי כל החיים, זה המיגוניות ברעים", סיפר. לדבריו, כשהגיע לאזור נחשף למראות קשים מאוד, כאשר במקביל ניסה להתמודד עם הפרטים שקיבל ממשפחות שחיפשו את יקיריהן.

"אני לא מצליח כבר תקופה להריח ריחות במדבר", סיפר. "כל ריח מזכיר לי משהו". לדבריו, הטיפול המקצועי מסייע לו להתמודד עם הזיכרונות ולנסות לחזור בהדרגה לשגרת חיים.

"זה הניצחון שלי"

למרות המחיר הכבד, יש דבר אחד שמעניק לדוידיאן כוח משמעותי: לראות את האנשים שהצליח להציל ממשיכים את חייהם.

לדבריו, הוא עדיין נמצא בקשר עם חלק מהצעירים שחילץ ועם בני משפחותיהם. "היינו כמו משפחה חדשה", סיפר. המפגש עם אותם צעירים כשהם חיים, בריאים וממשיכים הלאה מעניק לו לדבריו "אוויר וכוח להמשיך".

הוא סיפר בהתרגשות גם על צעירים שהמשיך ללוות בחייהם, כולל כאלה שהגיעו בהמשך לחופה. "זה הניצחון שלי", אמר.

דוידיאן סיפר כי גם הפידבקים שהוא מקבל מהציבור מחזקים אותו, אף שהוא עצמו אינו רואה את עצמו כגיבור. "לא עשיתי להיות גיבור", אמר. לדבריו, הציבור זקוק לדמויות שמעניקות לו תקווה, והתגובות של האנשים מחזקות אותו להמשיך ולספר את סיפורו.

"תחבקו, תוותרו, תתנו מעצמכם"

לקראת סיום השיחה ביקשה ממנו אפרת פינקל לב להעביר מסר למאזינים. דוידיאן בחר דווקא במסר פשוט של אהבה, נתינה וקרבה בין אנשים.

"תעשו הכול בשביל אחרים", אמר. "תדאגו לפחות לדברים שלכם, תתנו למישהו אחר ליטוף, חיבוק. כשאתם קמים בבוקר ומסתכלים במראה, תגידו רגילים".

לדבריו, גם מחווה קטנה יכולה לשנות עבור אדם אחר את היום. "גם חיבוק, גם נשיקה, גם ליטוף – זה עושה למישהו אחר עולם ומלואו", אמר. "תחבקו, תוותרו, תתנו מעצמכם. זה לא עולה לנו שום דבר, רק אהבת חינם".

את דבריו חתם בהסבר האישי שלו לשאלה מדוע דווקא הוא הצליח לחזור הביתה מאותו יום. "אני כן יודע למה חזרתי הביתה, כי כל החיים שלי אני נותן ועוזר", אמר. "זו הסיבה שחזרתי".

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, דוידיאן ממשיך לספר את סיפורו, לא רק כסיפור של גבורה אלא גם כסיפור של אדם שמנסה לבנות מחדש את חייו לאחר שנחשף לאירועים קשים. ובתוך כל הזיכרונות, הוא מבקש להשאיר מסר אחד: יותר אהבה, יותר נתינה ויותר אחדות.