שרדה את הטבח באלומים ונפצעה שוב בפיגוע בגלילות: "מה שמחזיק אותי זה הניסים שהיו לנו"

שתי טראומות, בלי רגע אחד של שקט

ג'קלין שוויגר עברה את מתקפת 7 באוקטובר בקיבוץ אלומים יחד עם בני משפחתה, שרדה את התופת, ובהמשך נפצעה גם בפיגוע הדריסה בגלילות. בריאיון לשפרה גרימברג חריטן בתוכנית „הקול שלך”, היא תיארה את ההתמודדות עם שתי הטראומות, שהגיעו בהפרש זמן קצר והותירו את חותמן על הגוף ועל הנפש.

„אין רגע אחד של שקט”, סיפרה שוויגר. לדבריה, אירועים ביטחוניים נוספים מחזירים אותה שוב ושוב לזיכרונות הקשים. גם מחלת הפיברומיאלגיה שממנה היא סובלת, ושעד לאירועים הייתה בשליטה יחסית, החמירה בעקבות הטראומה.

הפגיעה, לדבריה, אינה מסתכמת בה בלבד. בני המשפחה כולם חוו את האירועים, וגם בעלה מתמודד עם השלכותיהם. כשהלילות מלווים בצעקות ובקשיי שינה, קשה לשניהם להעניק זה לזה את התמיכה הנדרשת, משום שכל אחד מהם זקוק בעצמו לכוחות.

„הכול פרץ החוצה” – גם הגוף נושא את הזיכרונות

שוויגר תיארה כיצד משפטים יומיומיים יכולים להחזיר אותה ברגע אחד אל 7 באוקטובר. באחת השבתות, כשדיברה במהירות עם ילדיה, היא נזכרה בקריאות הדחופות שהשמיעה באותו יום, כשניסתה להזעיק עזרה: „מהר מהר תגיעו”.

הזיכרון עורר בה תגובה גופנית חזקה, והיא הבינה עד כמה החוויות ממשיכות ללוות אותה גם ברגעים שבהם נדמה שהחיים חזרו למסלולם.

„את לא עוד לא מצליחה לצאת מזה”, תיארה את התחושה. גם בני הדור הצעיר במשפחה מתמודדים עם השלכות הטראומה ונעזרים בטיפולים. אחת מנכדותיה, למשל, מתקשה לחזור לרכיבה על סוסים לאחר שנפלה, והטיפול שלה הותאם בעקבות זאת.

„זה מאוד מתסכל שזה בתוך כל המשפחה”, אמרה. לצד ההתמודדות האישית, שוויגר ממשיכה לדאוג לילדיה ולנכדיה, כך שהכוחות הנפשיים שלה מתחלקים בין הצורך להחלים לבין הרצון להיות שם עבור הקרובים לה.

הטיפולים הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת החיים

בריאיון הדגישה שוויגר כי מבחינתה, אי אפשר להתמודד עם הטראומה לבד. היא ובעלה נעזרים בטיפולים, בפעילות גופנית ובטיפולים אלטרנטיביים, שמסייעים להם לעבור את היום ולהתמודד עם הקשיים.

לדבריה, הם מקבלים טיפולים בתדירות גבוהה ומשתדלים להישאר פעילים, למרות העומס והעייפות. האפשרות להגיע לבריכה ולהתאמן במסגרת שנפתחה עבורם ברמת גן מעניקה להם הקלה נוספת.

במקביל, שוויגר ממשיכה להתמודד עם כאבים משמעותיים הנובעים מהפיברומיאלגיה. היא סיפרה על הטיפולים והתרופות שהיא מקבלת ועל טיפולים נוספים שאליהם היא צפויה להגיע, בתקווה להקל על הכאב.

היא הסבירה כי הכאב הפיזי והקושי הנפשי קשורים זה בזה, וכי ההקלה באחד מהם עשויה לסייע גם בהתמודדות עם האחר.

„מה שמחזיק אותי זה הניסים”

לצד הכאב, שוויגר מוצאת כוח באמונה ובמחשבה על הניסים שלדבריה התרחשו לה ולמשפחתה במהלך מתקפת 7 באוקטובר.

היא סיפרה כי לאחרונה צפתה בסרטון שצילם זוג שהגיע להתנדב בקיבוץ אלומים, ובו נראו גם שרידי הרכב שלה, שנפגע קשות. המראות החזירו אותה אל האירועים, אך גם חיזקו את תחושת ההודיה על כך שהיא ובני משפחתה נותרו בחיים.

במהלך המתקפה היה ברשות המשפחה מכשיר קשר שנותר אצלם מכיתת הכוננות. באמצעותו שמעה שוויגר דיווחים על המחבלים שנמצאים באזורים שונים בקיבוץ, ואף על כך שהם מתקרבים למקומות שבהם שהו אנשים. לדבריה, מיקום המחנה בקצה הקיבוץ והעובדה שהמחבלים לא הצליחו להיכנס לכל הבתים היו חלק ממה שהיא רואה כיום כחסדי שמיים.

„מה שמחזיק אותי זה הניסים. הניסים שהיו לנו”, אמרה.

שוויגר, שהגדירה את עצמה כאישה דתייה ומאמינה, סיפרה כי היא מוצאת משמעות גם במעשי החסד ובכיבוד ההורים שהיו חלק מחיי המשפחה. היא הזכירה במיוחד את חתנה, שתרם כליה, ואת מסירות המשפחה להוריהם, והוסיפה כי היא מאמינה שיש בכך חלק מהסיבה לכך שניצלו.

גם בפיגוע בגלילות פעלה מתוך דריכות

הפיגוע בגלילות התרחש לאחר ששווייגר ובעלה כבר התמודדו עם השלכות מתקפת 7 באוקטובר. היא סיפרה כי לפני שיצאה מהאוטובוס, בנותיה הזכירו לה לקחת את התרופה שלה, והיא השיבה שהתרופה נמצאת בארנקה.

אלא שברגע שירדה מהאוטובוס התרחש הפיגוע. שוויגר סיפרה כי זיהתה מיד שמדובר בפיגוע דריסה, צעקה להזהיר את הסובבים וניסתה להרחיק אנשים מהזירה. היא חיפשה את בעלה, שהועף אל בין השיחים, ובמקביל ניסתה לסייע לפצועים.

למרות שהרגליים שלה, לדבריה, נדבקו לקרקע והיא התקשתה לזוז, היא הצליחה לפעול ולסייע. היא גם התקשרה לכוחות ההצלה, מתוך הבנה שצריך להזעיק עזרה במהירות.

אלא שהמראות מאותה זירה ממשיכים ללוות אותה עד היום. שוויגר תיארה את הדריכות המתמדת שבה היא חיה: רעשים, שיחות בשפה אחרת ומשאיות לבנות עלולים לעורר בה חשש מיידי מפני אירוע נוסף.

„אני עד היום דרוכה לכל תרחיש”, סיפרה. „יש לי ימים יותר ויש לי ימים קצת פחות”.

להמשיך לחיות לצד הטראומה

בסיום הריאיון, שפרה גרימברג חריטן הודתה לשוויגר על נכונותה לשתף בסיפור האישי והמורכב שלה, ואיחלה לה ולבני משפחתה בריאות שלמה ומנוחה לנפש.

סיפורה של שוויגר ממחיש את ההתמודדות שאינה מסתיימת עם תום האירוע עצמו: הזיכרונות, הכאב והדאגה למשפחה ממשיכים להיות חלק מהחיים, גם לצד הטיפולים והניסיון לחזור לשגרה.

בתוך המציאות הזאת, שוויגר נאחזת באמונה, בהכרת הטוב על הניסים שלדבריה הצילו אותה ובמאמץ היומיומי להמשיך קדימה. לא מתוך התעלמות מהכאב, אלא לצד ההכרה בו והניסיון לקבל את העזרה הנדרשת כדי להתמודד איתו.