לא בכל יום שומעים המאזינים על עיתונאי חרדי שחוצה את הגבולות המסוכנים ביותר בעולם הערבי כדי להתחקות אחר עקבותיה של יהדות בבל המפוארת. בראיון מיוחד ב'המהדורה המרכזית' ב'קול ברמה', שיתף ההיסטוריון וסופר עיתון "בקהילה", יצחק הורוביץ, בפרטים ראשונים מתוך מסעו האחרון לעיראק – המקום שבו נכתב התלמוד הבבלי ובו צמחו גדולי הדורות.
הורוביץ, המוכר כמי שחורש את המדינות המסוכנות ביותר באמתלאות שונות למטרות תיעוד היסטורי, סיפר כי הגיע למקומות המוחשיים ביותר שבהם נכתבה הגמרא: "הגעתי הכי קרוב לתלמוד הבבלי בישיבת סורא", שיתף, "יש עיר שעד היום נקראת סורא ('סיר אלקסים'), ושם, לפי המסורת של יהודי עיראק, עמדה הישיבה המיתולוגית שהקים רב".
לדבריו, באזור עדיין קיימים שרידים עתיקים ותילים של בתים בנויים מבוץ. "יכול להיות בהחלט שצעדתי על אבנים שרב או שמואל צעדו עליהן. הכל שם עדיין מוחשי – התעלות של נהר החידקל, החקלאות שנשארה בדיוק כמו פעם עם פרות ובארות מים, והדיונים המפורסמים בגמרא על שינויי סימוני השדות בעקבות זרימת הנהר הופכים שם למציאות חיה מול העיניים". הורוביץ אף תיעד את אור כשדים – עירו של אברהם אבינו, שבה נותרו מבני חמר עתיקים, ואת ארמונו הענק של נבוכדנצר השני המכיל לבנים הנושאות את חתימתו המקורית של המלך: "עמדתי על במת ההכתרה שלו וחשבתי לעצמי – כאן חנניה, מישאל ועזריה עשו קידוש השם".
הדרמה האמיתית של המסע התרחשה בלב הבירה בגדד, בשכונה היהודית העתיקה שעד היום נושאת את השלט הרשמי: "חרת אל-תורת" (שכונת התורה). הורוביץ הסביר כי לאחר עזיבת היהודים, השכונה התמלאה בבני העדה השיעית מהמעמד הנמוך, והמקום הפך לחורבה המלאה בדגלי איראן, תמונות של מנהיגים שיעים ושלטי חיזבאללה.
"מצאתי את המקום שבו עמד פעם בית הכנסת הגדול של בגדד", שחזר הורוביץ ברגע מצמרר. "הם הפכו אותו למחסן ממשלתי. נכנסתי פנימה באומץ, והדבר הראשון שאני רואה מול העיניים זה פקיד עיראקי יושב בכניסה, וכשמעל הראש שלו תלויה תמונה ענקית של חסן נסראללה. הבנתי מיד את הסיטואציה ויצאתי משם".

למרות הסכנה, הורוביץ המשיך להסתובב בשכונה ולתעד בבגדים אזרחיים, עד שעצר אותו תושב מקומי מבוגר ותחקר אותו למעשיו. הורוביץ אלתר במהירות והסביר לו שהוא עיתונאי המצלם מבנים עתיקים ויפים כדי לשמר את ההיסטוריה שלהם. המקומי התלהב, הפך ל"עורך הדין" של הורוביץ מול שאר התושבים, והוביל אותו לשער אבן יפהפה ועליו פיתוחי אריות.
"זה היה בית זלכה – בית המדרש המפורסם של הבן איש חי", מספר הורוביץ בהתרגשות, "הכרתי את המבנה רק מתמונות שחור-לבן עתיקות. בעל המקום, שהפך את המבנה למחסן מזון פרטי, סירב תחילה לפתוח אותו, אך לחץ השכנים עשה את שלו. נכנסתי פנימה והמקום היה מלא בשקי קמח, סוכר וגרוטאות – אבל המבנה עצמו נותר יפהפה, עם זגוגיות צבעוניות וארון הקודש שעדיין עומד על תילו".
לאחר שחלק מהתיעודים פורסמו בעיתון 'בקהילה', הורוביץ קיבל שיחת טלפון נרגשת ממשפחה עיראקית מאור יהודה: "הסבא, שהיה ילד קטן בבית המדרש הזה בבגדד, התחנן שאבוא להראות לו את התמונות מבפנים, מכיוון שמעולם לא צילמו את פנים המבנה מאז עזבו היהודים. הגעתי אליהם, כל המשפחה התאספה, והסבא פשוט פרץ בבכי קורע לב כשראה את ארון הקודש שעומד מאחורי שקי המזון, ונזכר כיצד נישק את הפרוכת הזו כילד".

התחנה המורכבת והמסוכנת ביותר במסע הייתה הגעתו של הורוביץ לקברו של הבן איש חי, הממוקם בצפון בגדד באזור "סאדר סיטי". "כל מקום יהודי בעיראק שבוי כיום בלב שכונות שיעיות", מסביר הורוביץ. "בית הקברות הזה ממוקם בלב האזור המסוכן ביותר, המעוז של 'גדודי חיזבאללה' העיראקי. זו הייתה משימה קשה ומסוכנת מאוד להגיע לשם, אבל בסיעתא דשמיא ובזכות הכנות קפדניות וסט כלים נכון הצלחתי".
הורוביץ מתאר את המקום כמתחם השמור על ידי חיילים ומוקף בחומה גבוהה, אך סובל מהזנחה קשה ביותר: "המתחם פשוט מתפורר. אין כמעט מצבות או שמות בפנים, הכל הרוס מהזמן, אם כי אין השחתה מכוונת. הייתי ממש ליד קברו של הבן איש חי – הוא אמנם שמור בתוך המתחם, אך מוזנח בצורה כואבת".
הורוביץ חתם את הראיון המרטיט בתקווה ובאמונה בדברי חז"ל: "עם ישראל השאיר עקבות בכל העולם וצריך לאסוף את הניצוצות האלה. אנו מאמינים שכשיבוא המשיח, בתי המדרש של בבל יינטעו מחדש בארץ ישראל".
בית הכנסת בעיראק. צילום: יצחק הורביץ