סיפורו של הרב ישראל מאיר יוסף פדידה זצ"ל הוא מסע בלתי נתפס של התמודדות וגבורה רוחנית. כפי שגולל בנו יוני במהלך השידור, לפני כעשרים שנה החלה אצלו קריסת כליות שהובילה לטיפולי דיאליזה מורכבים ולמסע תלאות מעבר לים לצורך השתלה, תוך שהיה קרבן למעשי נוכלות וסבל גופני רב.
עם השנים הסתבכו המדדים הרפואיים, והוא נאלץ לעבור קטיעת רגל בשלבים, לצד התמודדות עם סוכרת וקשיים בלתי נסבלים. למרות הכל, הבית המשיך להקרין שמחה, אור וביטחון. כפי שהעיד בנו, מעולם לא נשמעה בבית תלונה או התמסכנות, אלא רק תחושת שליחות והודיה על כל רגע.
לאחר פטירתו, במהלך ימי השבעה, גילתה המשפחה ערימות של פנקסים ישנים מתקופות שונות – חלקם מלפני כ-30 שנה. כשפתחו אותם, נדהמו לגלות מנהג קבוע ומצמרר: מדי יום ביומו רשם לעצמו הרב פדידה זצ"ל בדיוק שלושה דברים טובים שראה אצל אנשים אחרים.
בין הרישומים נמצאו הערות קטנות ומרגשות על הנהגות של ילדים, ויתורים של סובבים, ומעשי חסד קטנים של מכרים. ההסתכלות הזו, של "עין טובה" יומיומית ומכוונת, היא זו שבנתה את כוחו הרוחני לעמוד איתן גם בשעות הקשות ביותר.
במהלך הראיון סיפר בנו יבדלט"א יוני, שבמהלך ימי השבעה באו אנשים גדולים ומפורסמים לספר שהוא האמין בהם בתחילת הדרך ודחף אותם להישגים שלהם היום.
אחד הרגעים המרטיטים בריאיון היה הגילוי על הדרך שבה התמודד עם "כאבי רפאים" (פנטום) שפקדו אותו לאחר קטיעת הרגל. מדובר בכאבים עזים שהמוח משדר גם על איבר שאינו קיים עוד, דבר שמביא רבים לסף שיגעון.
בנו סיפר כי אביו אימץ לעצמו ניגון מיוחד – "וכסא דוד". במשך שעות היה מזמזם את הניגון הזה. כשנשאל על כך, הסביר שברגעים שבהם הרגיש שהוא עומד לצרוח מכאב, הוא בחר שלא לצער את הסובבים אותו ולא להתלונן, אלא להפוך את הצעקה לזעקה של תפילה וחיבור לבורא עולם דרך השיר.
המסר שהותיר אחריו, בפרט בימי הרחמים והסליחות, הוא הקריאה לכל אדם לאמץ עין טובה – תחילה כלפי עצמו ואחר כך כלפי זולתו – ולמצוא בכל יום את נקודות האור שמעלות את האדם כלפי מעלה.
הגאון רבי ישראל מאיר יוסף פדידה זצ"ל