אבידע בכר בחשבון נפש מטלטל: "אנחנו המדינה היחידה שמעדיפה להישחט במקום לשחוט"

ציון דרך כואב ומדמם למדינת ישראל: אלף ימים חלפו מאז אותו בוקר שחור של השביעי באוקטובר, יום פתיחת מלחמת "חרבות ברזל". המערכה שהחלה במתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס על יישובי עוטף עזה, התרחבה מאז לחזיתות רבות – לבנון, סוריה, תימן ואיראן – והסוף עדיין אינו נראה באופק.

בתוכנית "חדשות השבוע", בהגשת המגיש מנדי ריזל, התארח לשיחה נוקבת, חושפנית ומצמררת אבידע בכר, תושב קיבוץ בארי. בכר, ששילם את המחיר הכבד מכל באותו בוקר, איבד את אשתו דנה ואת בנו כרמל, לצד חמישה בני משפחה נוספים שנרצחו בטבח. הוא עצמו נפצע קשה ואיבד את רגלו, ובתו הדר נפצעה אף היא. אלף ימים אחרי, כשהוא מהלך על פרוטזה ומשקם את חייו, בכר מציב מראה חסרת רחמים מול הקונספציות שקרסו ומול המציאות הביטחונית והחברתית של מדינת ישראל.

"אנחנו חיים את האירוע 24/7, ושום דבר לא השתנה"

"הציבור מציין אלף ימים, אבל בשבילנו, המשפחות השכולות, כל יום הוא האירוע עצמו. אנחנו חווים את החוסר אונים, את האובדן ואת הגעגוע האינסופי הזה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע", פתח בכר את הריאיון הטעון. "החיים נפלו והתגלגלו עלינו בכל הכוח מאותו שבת, ועד היום אתה מסתכל על התמונות ואומר: 'לא יכול להיות. איפה היה הצבא? איפה הייתה המדינה?'".

בכר ביטא תסכול עמוק מהמצב בשטח רצועת עזה, אלף ימים לתוך הלחימה: "שום דבר לא השתנה. אנשים חושבים שאין בתים בעזה, אבל האמת היא שאין בתים רק ברצועה צרה עד רחוב ה-70. בשאר הרצועה, במחנות המרכז כמו אל-בוריג' ונוסייראת שנמצאים ממש מול קיבוץ בארי, אם נלך לגדר נראה את הצריחים של המסגדים דולקים. המקומות האלו לא הושמדו, בקושי נגעו בהם. לקחנו טיפה אדמה מהכפרים, אבל בערים הגדולות ובמוטיבציה שלהם להרוג אותנו – לא עשינו שום דבר. האויב הזה רק התעצם, הוא מלא מוטיבציה, והוא הצליח לזרוע בנו פחד שלא היה בנו מעולם".

ביקורת חריפה על הצבא והמנהיגות: "לא הגדירו מה זה לנצח"

כאשר הציג מנדי ריזל את טענת צה"ל לפיה כ-63 אחוזים משטח הרצועה נמצאים בשליטת ישראל, הגיב בכר בספקנות רבה: "אני לוקח את נתוני הצבא בערבון מוגבל מאוד, אני לא מאמין להם ב-100 אחוז. הסיבה היא שהרמטכ"ל שלנו, אייל זמיר, והדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון – לא הגדירו לעצמם עד היום מי זה האויב ומה זה בכלל ניצחון עבורם".

כשהתבקש להגדיר מהו ניצחון בעיניו, השיב בכר בנחרצות: "אשתי דנה ובני כרמל כבר לא צריכים סיוע, אף אחד לא עוזר להם והם לא יצטלמו יותר. המשמעות של ניצחון היא שאין בן אדם אחד ברצועה ואין שם בית אחד עומד. אם הייתי יכול, הייתי עוקר את הדקלים ומשמיד את הדגים בים. שמעתי השבוע שר ביטחון שאומר בתדרוך שאנחנו עדיין כבולים תחת הסכמים ולא יכולים לפעול כפי שאנחנו רוצים, אבל ישראל צריכה לדאוג לעצמה. בשום גזרה – לא בעזה, לא בלבנון ולא מול איראן – לא פתרנו כלום, אנחנו רק מערבבים את האדמה".

בכר הצביע על שורש הבעיה כטריטוריאלי בלבד: "הם רצחו אותנו כי אנחנו יושבים על אדמה שהם בטוחים ששייכת להם. הלוואי שמישהו במדינה יבין שבעיה של טריטוריה אי אפשר לפתור עם כסף, חיבוקים ונישוקים. מי שחושב שכסף לחמאס יפתור את הבעיה – טועה בבסיס".

לגבי הדרג המדיני, הוסיף בכר: "הבעיה היא לא בפוליטיקה, והמחדל באוקטובר הוא קודם כל המחדל הצבאי הקשה ביותר בתולדות המדינה. אבל הוא תוצר של הפקרה מדינית של 23 שנה אחורה. הבן הגדול שלי, רותם, בן 25, נולד בשנת 2001 לתוך מציאות של 'טפטופי' קסאמים, הוא לא מכיר משהו אחר. לומר ש'ביבי אשם' זו המצאה כמו התירוצים על הרמדאן. נתניהו אחראי, הוא מנהל את המדינה, ומכיוון שזה קרה במשמרת שלו – חובתו לקום וללכת, זה מה שמצופה ממנו. אבל הצבא נכשל בכל הכוח לשמור עלינו".

המהפך המחשבתי: "בשישה באוקטובר האמנתי שאם ניתן להם כסף, הם לא ירצו לרצוח"

במהלך הריאיון חשף בכר את המהפך המחשבתי הקיצוני שעבר מאז פרוץ המלחמה. כמנהל החקלאות של קיבוץ בארי, הוא עבד באופן יומיומי עם פועלים פלסטינים: "בשישי באוקטובר הייתי בטוח שאם ניתן להם כסף, עבודה והזדמנויות, הם לא ירצו לרצוח אותי. היו לי שני פועלים מעזה שעבדו אצלי בחקלאות. השיטה שלי להתמודד עם הטראומה היא לקחת את הרגש ולהעביר אותו לרציונליות בראש. אם נחיה ב'אכלו לי שתו לי', הלך עלינו".

כשנשאל כיצד הוא מסביר את העובדה שחלק משכניו בעוטף ובבארי עדיין אוחזים בתפיסות עולם המאשימות את צה"ל ב"טבח בעזתים מסכנים", השיב בכר: "חברי בארי לא שונים מאף אחד אחר במדינה. כשאדם מרגיש שהוא לא מסוגל לשנות את הסיטואציה, הוא מוצא דרכים ואומר 'כנראה נעשה איתם שלום'. אני נשבע לך, אני בעד שתי מדינות לשני עמים – רק שאחת מהן תהיה בדרום אפריקה. פה תהיה רק מדינה אחת, וזה כולל את יהודה ושומרון. מה שראינו מעזה זה כלום, יהודה ושומרון אם יתהפכו עלינו – זה יהיה פי עשרה".

"היה לנו מזל מטורף, הקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים"

למרות הזוועות שחווה, בכר מוצא מקום להודות על הנס: "תמיד אומרים לי 'אבידע, אתה בחרת בחיים, יש לך וייב שונה'. לבחור בחיים זה להפיץ אנרגיה טובה, וגם בתוך הרע לראות את הטוב. בבארי, קהילה של 1,400 נפש, נרצחו באותו יום 'רק' 102 איש. היינו 12 שעות בלי צבא, הם יכלו לרצוח את כולנו. היה לנו מזל מטורף. בכל העוטף נרצחו 1,200 איש. תחשוב מה היה קורה אילו השביעי באוקטובר היה נפתח במקביל גם ביהודה ושומרון, במטולה, בעפולה ובג'נין? היינו היום עם 200 אלף הרוגים! הקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים והביא אותנו לכאן אחרי שנות גלות. האויב הזה אכזר וברקלי, ואם יש דבר אחד בתנ"ך שהיינו צריכים ללמוד ושכחנו, זה 'הבא להורגך השכם להורגו'".

לשאלתו של ריזל האם שקל לעזוב את הארץ, השיב בכר בנחרצות: "ממש לא. בעוד ארבעה חודשים אני חוזר לבארי בלב שלם, הבית שלי נבנה כעת ואני חוזר הביתה. האם אני חוזר לפחד? ברור שכן, אין מקום בטוח בארץ. אני יודע שהטבח יחזור שוב, השאלה היא רק מתי – בעוד שנה, 15 שנה או 50 שנה. שאלתי איש צבא מה יקרה אם מחר ירוצו לגדר 10,000 עזתים, והוא ענה לי 'נהרוג 5,000, וה-5,000 האחרים ישחטו שוב את היישובים'. אם זה המצב, אין ברירה אלא להעיף אותם למדינות ריבוניות, ואם אף מדינה לא רוצה לקלוט אותם – כדאי שנזרוק אותם לים".

המטרה: שיקום המדינה ותודעת העם

בכר שיתף כי קיבל חיזורים רבים ממפלגות פוליטיות שביקשו לצרפו לשורותיהן, אך הוא סירב לכולן: "הבעיה היא לא בפוליטיקה, אלא בתודעה של העם. העם נכון להיום לא הבין כלום מהסיטואציה, יש לנו חמלה לאויב שגדולה מהחמלה לעצמנו. מיד אחרי ה-7 באוקטובר היה נראה שלא נריב לעולם, ותוך צ'יק-צ'אק הזמן קרס וחזרנו לפילוג קשה יותר ממה שהיה שעה לפני המלחמה. כשאותם מחבלים באו לטבוח בנו, הם לא שאלו אם משפחת בכר מצביעה למרצ או ליהדות התורה, הם שחטו את כולם".

את הריאיון סיים בכר במסר של שליחות ואחדות לחברה הישראלית: "אנחנו מדינה פגועה ברמה הכי כבדה בעולם, עם עשרות אלפים פצועים בגוף כמוני ומאות אלפים פצועים בנפש. יש לנו משימת חיים – לשקם את המדינה הזו לחברה טובה יותר, חברה שבה דרך ארץ קדמת לתורה. יש לנו מדינה מעולה וחברה אזרחית הכי טובה בעולם, והכוח שלנו הוא באחדותנו. המשמעות של דרך ארץ היא להבין שמי שצועק הוא לא צודק, הוא רק צועק, ושנדע לכבד, להכיר ולהסתכל גם על השני".